גזר דין בתיק ת"פ 232/03

כתב האישום המקורי  ותיקונו

כתב האישום המקורי, שהוגש ביום 26.10.03, ייחס לנאשמים עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 בצירוף עם 335 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, (להלן: "החוק") בכך שביום 7.10.03 הגיעו לבית המנוח עם אחרים, לאור סכסוך שהיה בינו לבין אשתו שהיא קרובתם, ודרשו ממנו להתגרש ממנה. הם הוציאוהו מהדירה, לקומה אחרת, שם היכוהו נמרצות וגרמו לו חבלות, השאירו אותו מוטל שם והסתלקו מן המקום. לאחר מכן  מצאוהו בני משפחה והובילוהו למרפאה, ומשם לבית חולים, ובסופו של יום הוא נפטר.

ביום 16.11.04 תוקן כתב האישום באופן שיוחסה לנאשמים עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק.

2.         משכפרו הנאשמים בכתב האישום המתוקן שייחס להם כאמור עבירת הריגה, החלה המאשימה בהבאת עדיה, שלב שנמשך כשישה חודשים. עם תום שלב זה נטען ע"י הסניגור המלומד, עו"ד מ' בלום, שאין להשיב על האשמה. בשלב זה הופנו הצדדים לגישור, ומשלא צלח הגישור, ואף ניסיונות הצדדים להגיע להסדר, ניתנה החלטתי הדוחה את טענת "אין להשיב לאשמה". או אז הגיעו הצדדים להסדר לפיו כתב האישום תוקן בשנית, באופן שבפרק העובדות בסעיף 7 נמחקו המילים "או חפץ קהה אחר ודרכו לו על החזה", ובמקום ייחוס מעשה שגרם למותו של אדם נאמר "במעשיהם המתוארים לעיל הנאשמים חבלו חבלה חמורה שלא כדין וכן גרמו הנאשמים ברשלנות למותו של אדם".

סעיף  האישום תוקן, ובמקום סעיף 298 לחוק באו במקומו סעיפים 333- חבלה חמורה, וגרם מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק.

הנאשמים הודו בכתב האישום המתוקן בשנית והורשעו בעבירות הנ"ל.

על פי הסדר הטיעון ביקשה המאשימה להשית על  נאשם 1 עונש מאסר של שנתיים, ולגבי האחרים מדרג עונשי מאסר בהתאם לחלקם באירוע ובהתחשב במצבו הרפואי של  נאשם 4.

לאחר שהוגשו תסקירים נתבקש הממונה על עבודות השירות ליתן חוות דעתו לגבי הנאשמים 2, 3, 4, והאחרון קבע כי נאשמים 2, 3 אינם מוגבלים בעבודות שירות, ואילו נאשם 4 אינו כשיר לעבודות שירות מסיבות רפואיות.

טיעוני המאשימה לעונש

עו"ד א' פדן, ב"כ המאשימה, ציין שאכן נאשם 1 היה הדומיננטי באירוע.

הנאשמים הינם ללא עבר פלילי, וכי רק נאשם 3 "לקח אחריות אמיתית".

חרף שיש לקחת בחשבון את הודאתם במסגרת הסדר טיעון, אין מנוס אלא בהטלת מאסרים בפועל, שכן אין לעודד פתרון סכסוכים בתוך המשפחה ובין בני זוג באלימות, ומכאן חומרת האירוע.

הנאשמים רצו לגרום לקרבן נזק, גם אם בסופו של דבר נפטר המנוח, ומבחינתם זוהי "תאונה".

 עו"ד פדן מפנה לת.פ. 40342/01 (ת"א), שם  הותקף אדם בעזרת שיפוד, התחולל מאבק ולאחר מכת אגרוף, נפטר הקרבן. הנאשם נדון ל-21 חודשי מאסר בפועל.

גם בע"פ 4230/99 אבו רנן נ' מדינת ישראל היה  מקרה שכתוצאה מתקיפה אלימה, מת המנוח כתוצאה מהתקף לב. הוטלו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל (כעונש  עיקרי).

דיון

אין חולק כי מדובר בעבירות חמורות וכי האינטרס הציבורי מחייב להשית על הנאשמים מאסרים בפועל. גם אם ניקח בחשבון את הסבל שגרם המנוח לאשתו, ודאגת  משפחתה, לא ניתן לעבור לסדר היום ולפטור את הנאשמים מעונש מאסר.

הנאשמים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן, וזאת בשלב שבו נדחתה טענתם שאין להשיב לאשמה, כמפורט לעיל, אולם ניתן להבינם שלא עשו כן כל עוד כתב האישום ייחס להם עבירת הריגה, ובמיוחד כשכתב האישום המקורי לא ייחס זאת, (טרם פטירת המנוח).

האמנם סולחה מהווה שיקול לקולא?